החלטה בתיק ע"א 10223/04

1.        במסגרת ערעור שהגישה המבקשת על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) בתיק פש"ר 1254/03, מיום 12.9.04, הוגשה הבקשה הנוכחית להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין - אשר לפיו מונה כונס נכסים קבוע על הנכסים הבאים: כל נכסי חברת מלונות החוף השקט בע"מ; מלון החוף השקט בע"מ (להלן: המלון); מלונות אוחנה חברה לאחזקות תיירות ותעשיה בע"מ במלון החוף השקט בע"מ; כל זכויות מלונות החוף השקט בע"מ ומלונות אקור-כלל ישראל (1995) בע"מ מקרקעין עליו בנוי המלון (להלן: המקרקעין); וכן כל זכויות מלונות החוף השקט בע"מ ומלונות אקור-כלל ישראל (1995) בע"מ בציוד השייך למלון - ואשר משמעותה עיכוב מימוש נכסים מעוקלים לשם גביית חוב כספי לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק), המהווה נשוא הערעור בתיק זה.

2.        המבקשת הינה חברה משפחתית פרטית, אשר נכסה היחיד הינו מניותיה במשיבה 3, חברת מלונות החוף השקט בע"מ (להלן: החברה שבכינוס או חברת החוף השקט). החברה שבכינוס הינה הבעלים של 60% מזכויות החכירה לדורות של המלון בטבריה, וכן בציודו בשיעור של 60%. המשיבה 2, אקור-כלל, הינה חברת בת של כלל תיירות בע"מ - ושתיהן משתייכות לקונצרן IDB. אקור-כלל הינה בעלים של 40% מהמלון משנת 1999 וניהלה אותו החל משנה זו.

3.        בשנת 1995 מונה לחברה שבכינוס כונס נכסים בשל קשיי פירעון ההלוואות. בשנת 1999 הצליחו בעלי המניות של החברה שבכינוס להסיר את עול כינוס הנכסים, תוך שמכרו 40% מזכויות הבעלות במלון לאקור-כלל ומסרו לה את ניהול המלון לשנים-עשר שנים. מכירה זו שיקפה למלון שווי כולל של 17 מיליון דולר. לצורך ביצוע העסקה והסרת עול כינוס הנכסים נדרש סכום נוסף ולכן לוותה חברת החוף השקט, ביום 13.1.99, מהבנק סך של 27 מיליון ש"ח.  

4.        במסגרת הליך פשיטת הרגל שהתקיים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הגיש הבנק לבית-המשפט המחוזי בקשה להורות על אכיפת אגרות חוב ושעבודים, אשר נעשו לטובתו על-ידי מי מהמערערת ומהמשיבים 2-4 או חלק מהם ולהורות על מינוי כונס נכסים קבוע לנכסים הבאים:

           א.      כל נכסי חברת מלונות החוף השקט בע"מ.

           ב.      מלון החוף השקט בע"מ.

           ג.      מלונות אוחנה חברה לאחזקות תיירות ותעשיה בע"מ במלון החוף                            השקט בע"מ.

           ד.      כל זכויות מלונות החוף השקט בע"מ ומלונות אקור-כלל ישראל (1995)                    בע"מ מקרקעין עליו בנוי המלון.

           ה.      כל זכויות מלונות החוף השקט בע"מ ומלונות אקור-כלל ישראל (1995)                    בע"מ ציוד השייך למלון.

5.        ביום 12.9.04 ובמסגרת פסק-דינו, מינה בית-המשפט המחוזי כונס נכסים קבוע לנכסים שצוינו בבקשה כאמור. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי סמכויותיו של כונס הנכסים הינן לאכוף את אגרת החוב בכפוף לכל דין ועל-פי תנאי אגרת החוב; וכי לא ימומשו נכסים, אלא באישור בית-המשפט ולאחר קבלת עמדת החברה לכל בקשת מכירה אשר תוגש על-ידי הבנק.

6.        המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין בכל הנוגע לסמכויות כונס הנכסים לעשות שינוי כלשהו במבנה הבעלות בנכסי כינוס הנכסים, עד למתן פסק-הדין בערעור. ברם, בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה.   

7.        על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה, ובמסגרתו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין , אשר על-פיה, על כונס הנכסים להימנע מלעשות שינוי כלשהו במבנה הבעלות בנכסי הכינוס, וזאת עד למתן פסק-הדין בערעור. את בקשתה סומכת המבקשת על שתיים: ראשית, היא טוענת, כי סיכויה להצליח בערעור טובים. שנית, אם הבקשה לעיכוב ביצוע תידחה ייגרם לה נזק קשה, לעומת הבנק, המשיב 1, לו עלול להיגרם נזק אשר ניתן לפצות עליו, אם יושהה מימוש הבטוחה; ואף לעומת מלונות אקור-כלל ישראל (1995) בע"מ, המשיבה 2, שכן לטענתה, המשיבה 2 תצא נשכרת ותתעשר, ככל הנראה לעין, מתוכניתה לנשל את המבקשת מנכסה היחיד, הוא המלון נשוא ענייננו, ולהשתלט עליו. לטעמה, מכירת המלון היא מעשה בלתי הפיך. לעולם לא תוכל המבקשת, לטענתה, להשיב אליה אחזקותיה במלון, במישרין ובעקיפין, ודי בכך כדי לעמוד בתנאי של מניעות מלהחזיר את המצב לקדמותו.

8.        מנגד, טוען הבנק, המשיב 1, כי המבקשת מבססת את ערעורה על הטיעון המרכזי לפיו לא התקיימו תנאי הסדר הפשרה משנת 1999, המאפשרים את מימוש השעבודים שנרשמו לטובת הבנק על נכסי החברה. ברם, לטענת הבנק, טענות אלה של המבקשת הינן טענות עובדתיות, אשר הערכאה הדיונית דנה בהן בהרחבה ואף הכריעה בהן בפסק-הדין, וכידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. לטענתו, עצם היותם של טיעוני הערעור - טיעונים עובדתיים אשר הוכרעו בערכאה הדיונית - יש בה כשלעצמה בכדי להעיד על סיכויי ערעור נמוכים ביותר. עוד מוסיף וטוען הבנק, כי הנזק העלול להיגרם לו מכל דחייה של מימוש ומכירת המלון, הינו נזק גדול מאוד וזאת במיוחד לאור כך, שהמבקשת אינה מצליחה לשכנע כיצד תוכל לפרוע את החוב לבנק, אלא באמצעות מימוש הנכסים המשועבדים.

9.        לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

10.      הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ (5) 403).

11.      הלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה קובעת, כי:

"... אף שעיכוב ביצוע פסק-דין כספי בשל קושי הכרוך במימוש בטוחות הינו אפשרי, הדבר לעולם יהווה חריג שבחריג"

           ובהמשך-

"...ככלל, הצורך לממש נכסים לשם קיום חוב כספי לא יוכר כשלעצמו כסיבה מספקת לעיכוב ביצוע.... אולם הוכרו לצורך כך נסיבות בלתי רגילות, בעלות חומרה מיוחדת מעבר להכבדה הכרוכה במכירת נכסים, למשל כאשר מכירת נכס מעוקל עלולה להביא להתמוטטות כלכלית של החייב, או מקום שמדובר במכירת בית מגורים." (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל (נ.י.ב) ואח', פ"ד נו (4) 178, בעמ' 183) [ההדגשה הוספה - ס.ג'].